ארטמיזיה ג’נטילסקי – מכחול של צדק
בתקופה שבה נשים לא היו אמורות לדבר ובטח שלא לצייר הייתה אישה אחת שלא הסכימה לשתוק. ארטמיזיה ג’נטילסקי, ציירת אמיצה מתקופת הבארוק (תקופת הרנסנס המאוחרת) פרצה את גבולות זמנה עם קול עז, שלא נשמע במילים – אלא בצבעי
ארטימזיה נולדה ב-1593 ברומא, בתו של הצייר אורַזיו ג’נטילצ’י, ונחשפה לעולם האמנות רק בזכות העובדה שהייתה בת לאמן. בגיל 12 אמה נפטרה, והיא גדלה עם אביה האמן אורוזיו ג׳נטילסקי בין צבעים, מכחולים.
כשהייתה כמעט בת 17, נאנסה על ידי אגוסטינו טאסי, אחד המורים שלה לציור, חבר קרוב של אביה ומקושר לחוגי האפיפיור. המעשה הקשה תועד בפרוטוקולים של המשפט שנשמרו, בין היתר בגלריה הלאומית של אנגליה טאסי הציע לשאת אותה לאישה, כנהוג באותה תקופה, אך חזר בו. אביה של ארטמיזיה תבע אותו – לא כדי להשיב את כבודה, אלא לשקם את ערכה בשוק הנישואין. במהלך המשפט היא עונתה, כדי לבדוק אם היא דוברת אמת. קשרו את אצבעותיה למתקן עינויים – והיא לא נשברה.
טאסי הורשע, אך מעולם לא נשא בעונש, בזכות חסות מהאפיפיור אינוקנטיוס העשירי. ארטמיזיה, מצולקת אך לא מוכנעת, עזבה את רומא עם קול חזק יותר מתמיד – הקול של מכחולה.ה
דיוקן עצמי כאלגוריה של הציור
Royal Collection Trust :מתוך אוסף
https://www.rct.uk/collection/405551/self-portrait-as-the-allegory-of-painting-la-pittura
היא עברה לפירנצה, שם הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לאמנות של פירנצה. מאוחר יותר הוזמנה על ידי המלך צ'ארלס הראשון לצייר באנגליה את תקרות ארמונו. ציוריה מתארים נשים מיתולוגיות והיסטוריות רגע לפני או אחרי מעשה גבורה – יהודית הורגת את הולופרנס, יעל רוצחת את סיסרא, שושנה והזקנים – לא כאובייקטים נשיים, אלא כלוחמות.
בהשפעת קרווג’יו, דמויותיה מוארות באור דרמטי, אך בניגוד אליו – הנשים שלה אינן פאסיביות. הן פעילות, נועזות, מלאות תנועה וכוח גופני, והן נושאות את דיוקנה שלה: זועמת, נחושה, בלתי מנוצחת.
היא לא יכלה להשיג צדק בבית המשפט. אבל בסטודיו שלה – היא יכלה. ודרך הציורים שלה היא היטבה לבטא את עוצמתה ועצמת נשים רבות בהיסטוריה
בניין האקדמיה לאומנות בפירנזה. התמונה מתוך ויקימילון
https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Galleria_dell%27Accademia,_Venezia_(3).JPG
.JPG){kind=link}